שומר מסך – זכרונות ממחאת המונים

פתיחה: הקוסם

בשבת בצהריים לקחתי את הילד להצגה של 'הקוסם מארץ עוץ'. בקטע שבו הקוסם מתגלה כלא-קוסם, לא יכולתי שלא לחשוב על מי שכונה 'קוסם' אצלנו, על ראש הממשלה שלנו, שיותר מכל דבר אחד הוא דמות טרגית, השבויה בפער הנורא, בעיקר עבורו, שבין הדמוי שלה (והתפקיד) לבין היכולות האמיתיות שלה. האיש רוצה ולא יכול וזה באמת עצוב.

אבל סיפורו של הקוסם מארץ עוץ הוא גם סימן אזהרה למאבק. הקוסם, כזכור, מספר שהגיע לעוץ והרג בטעות את המכשפה הרעה והוכרז כמנהיג וכקוסם, למרות שהוא כלל אינו כזה, פשוט לא היה נעים לו להגיד שהוא סתם בן אדם (וסביר להניח שבוא גם קצת נהנה להחשב גדול וחשוב). זה משל על אדם ששבוי בתקוות ובציפיות של הסובבים אותו, ולא יודע איך לאזן ביניהן לבין מי שהוא באמת.

גם המאבק הזה, ככל שיתאהב בדמוי הציבורי שלו ויתרחק ממה שהוא באמת, בסכנה. וזה לא בלתי מתקבל על הדעת. כתבתי על זה קצת כאן.

1. מנוחת צהריים

שבת בצהריים. חום אימים ואנחנו במזגן. בסופו של דבר דויד נרדם, שירה גם הלכה לנוח ואני שכבתי על הספה בסלון עם הספר שמחכה לי כל השבוע. אבל כמובן שמשהו לא נתן לנוח, אז פייסבוק וטוויור ומאבק – ובלי שממש התכוונתי אני מוצא את עצמי חלק מצוות הקריאטיב של ההפגנה, כלומר מסכים להגיע למאהל בארבע, שעה שידועה כנעימה במיוחד ביולי בתל אביב, לעשות משהו שאני כנראה לא יודע לעשות. אבל יאללה – מהפכה.

2. ועדת קישוט

אני מגיע למאהל ומתחבר לעמית,  הפעיל שאיתו קבעתי. שני דברים מתבררים מיד – לשנינו אין את היכולת הגרפית המינימלית לכתוב את השלטים בעצמנו, ורשימת הסיסמאות סגורה וחתומה, והוא מאוד מבקש שניצמד אליה. אני מדמיין לעצמי את ישיבת הקריאטיב הסוערת שבה הוחלט על הסיסמאות המדוייקות והנכונות ביותר למאבק, על הויכוחים והתסכולים והכעסים וכל זה – וברור שמדובר בנקודה רגישה. לא שהסיסמאות היו משהו שלא שמענו עליו קודם, אבל היה נסיון מבורך להתמקד קצת ובאנו לעזור, לא להתווכח. בהמשך יתברר שאני חייב תודה לעמית על ההתעקשות הזו.

לאט לאט התגבש צוות של כותבי שלטים (רובו הגדול בנות שאני חושד שהיו מש"קיות-משהו בצבא), והכח הגדול שמדברים עליו כל כך הרבה בקשר למאהל התגלה גם לי: אנשים פשוט שמחים לעבוד. לא מפסיקים לרגע וכל כמה רגעים מגיע מישהו ששואל: אולי אפשר לעזור?

אני מוצא את עצמי סדרן עבודה: מארגן פינות עבודה, דואג למערך הידוק-שלטים-למקלות, משדך אנשים לצוות-תליית-שלטים-על-מכוניות, מוצא מחליפה לג'ינג'י מהמטבח, משלב בוועדת קישוט גם את גילה, אישה שרק עברה בסביבה והייתה חייבת לעשות משהו.

תענוג.

בסופו של דבר אני מסתובב בפרצוף חשוב ואומר לאנשים מה לעשות, בזמן שאחרים עושים את העבודה. למרקס בטח היה משהו להעיר לי על זה. וכן – חם ומאובק והעוגיות של המאבק לא משהו, אבל אני מחייך.

3. קום התנערה 

על דף רשמנו את המסרים שעליהם הוסכם, ואנחנו מבקשים מהאנשים להתעקש עליהם. כמו שאפשר לנחש – לכל אחד יש משהו שהוא רוצה לומר, והוא כמובן מוזמן להביא שלט מהבית, אבל כאן, בפס הייצור של המאבק, אנחנו נצמדים לדף, שמתגלה כמקלט לא רע כנגד המון תסכולים של המון אנשים. יש את זו שרוצה קול למבוגרים, את הבחור האתיופי שגר כבר שנים ברחובות, את המרקסיסטית הרדומה שמנסה להחדיר מסרים חתרניים. את כולם אני הודף באמצעות דף המסרים ומצביע על עמית ואומר שהוא אשם.

אבל לא עד הסוף. כי בסופו של דבר התסכול והמצוקה אמיתיים, וגם אם אני מצליח לשחרר מתחים באמצעות קצת הומור מהפכני, עדיין ברור שלאנשים מציקים דברים. אז אנחנו עושים חמישה שלטים של "צדק חברתי לכל", כדי שהוא לא יהיה רק לצעירים, ושלט אחד של "אמרתי לכם" כי ככה הבחור האתיופי בקש, וגם "קום התנערה" אחד. גם בשביל המרקסיסטית, גם בשבילי. בחצי השעה האחרונה, כשמספיק שלטים רשמיים נערמו, אנחנו מכריזים על פריסטייל – וכל אחד עושה מה שהוא רוצה, כמו שצריך בויקי-מאבק כמו שלנו.

4. להשכין שלום

אחרי שנגמרים החומרים לשלטים אני עושה עוד סבוב במאהל. ברחבה מתחת להבימה איש ברסטות מדבר לקבוצה גדולה של אנשים על אהבה ומישהו מציע להתארגן לנקות את הים. אישה אחת מתנצלת שהיא מדברת עם מגפון, כי זו "הפעלת כוח". הסקרנות מתעוררת וגם הציניות. מאחורי מחסומי העירייה אני נשאר להקשיב.

בתוך כל השאנטי הזה אני מופתע לגלות שחבורת האהבה הזו היא לא פחות מהסדרנים של הארוע, או, יותר נכון, משכיני השלום של הארוע. אני יכל להיות ציני ככל שארצה כשסדרנים בהפגנה של 80,000 איש (ככה הם העריכו שעתיים לפני, הפסימיים) מחזיקים ידיים ומדברים על אהבה, אבל כשכולם שרים 'אום' אני כמובן מצטרף, מורה ליוגה אחרי הכל. אני קופץ מעל המחסום ואני חלק מהחבורה. כששואלים מי רוצה ללכת לרחבת המוזיאון לשמור על המקרנים והמסכים היד שלי מתרוממת.

בזמן ההתארגנות אני לוקח שני צעדים הצידה ועושה כמה אסנות. הגוף כבר קצת מכווץ – וגם יש המון אנרגיה שצריכה להשתחרר. מתחת לשלט החדש הגדול של הבימה אני עושה יוגה ומתכונן להפגנה הגדולה.

5. שומר מסך

בדרך לרחבה אני מדבר עם אופיר, סופר-אקביסט, ותור, ילד מהפכה. אני מרגיש קצת צעיר וקצת זקן. תור קצת מבולבל ואופיר סופר ממוקד. אופיר ואני מסכימים שאנחנו פה כמרד נגד הדיקטטורה התאגידית, יותר מכל דבר אחר, ושמחים שזה לא רק שנינו שמבינים על מה אנחנו מדברים – אחרי שנים של בדידות (הוא ברחובות, אני בסלון) המונים צועדים תחת אותו דגל והמסר מחלחל. אנחנו מגיעים לרחבת המוזיאון: שלט עצום נגד הפרטה תלוי על בית אריאלה. "אתה רואה?" אופיר אומר, "מי היה מאמין!".

אני מקבל את המסך הקרוב לבית אריאלה, ותוחם אותו בסרט סימון משטרתי, מה שמרגיש כמובן קצת אירוני. הכל נראה הרבה יותר מאורגן משבת שעברה ואני מתפלל שגם האנשים שיעלו היום על הבמה יהיו קצת יותר מאורגנים על עצמם. בכל הקשור לפלייליסט ברקע, מישהו עשה עבודה טובה. אריק אינשטיין שר שהוא ישנה את העולם, ואני, מנצל את הויי-פי העירוני (שהתפננתי עליו כל אותו הערב, ותודה לרון) ומצייץ מהעמדה שלי: צמרמורת. כשג'ניס ג'ופלין מבקשת מאלוהים מרצדס אני קרוב לדמעות.

לידי בחור שמצוייר לו מרקס על החולצה. הוא מ"המאבק הסוציאליסטי", והוא מדבר על לנין וטרוצקי בלי למצמץ, והוא נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים מישהו שמדבר על לנין וטרוצקי בלי למצמץ. הוא מספר לי שהם קיימים כבר 11 שנה, אומרים כבר שנים את מה שכולנו אומרים היום (למעט הקטע הזה עם מרקס, אבל אתם יודעים למה אני מתכוון). יותר מאוחר אחותי, לוחמת לא קטנה בזכות עצמה ב'שומרי משפט' תספר לי שהמאבק הסוציאליסטי הם לגמרי החבר'ה הטובים, במובן המקורי של הבטוי.

על הבמה חמי רודנר ודן תורן עושים חזרות על אימפריות נופלות. אני מדבר עם שני שומרי המסך השני על ההעדרות של זמרים מזרחיים מהפגנה. הם לא הנעדרים היחידים: הרוסים, המתנחלים, חובשי כיפות, והאמת חייבת להאמר – גם מיעוטי היכולת (מדווחת אחותי) עוד לא מצאו את הדרך שלהם למאבק.

ועדיין – המון אדם. לאט לאט אנשים שהחליטו לוותר על הצעידה מגיעים לרחבה. המדרגות בבית אריאלה מתמלאות בלא מעט אנשים מבוגרים, מבוגרים ממש, שבאו לתמוך. האייפון פולט מספרים גדולים יותר ויותר. חברים שנשארו בבית מציציים על מראות מרגשים ברחובות, ואני משגר לרשת: קום התנערה, וגם: צאו מהבית, תהיה מסיבה מדהימה. יהיה לילה של אהבה.

אני באמת באמת מרגיש את זה באוויר.

כשדויד ושירה מגיעים הכל מושלם. הרחבה מתמלאת. אפשר להתחיל.

6. בזכות המבוכה

אני יודע, אסור להגיד מילה רעה על המאבק. כל הערת בקורת ברשת גוררת תגובות שהסבטקסט שלהן הוא "אתה מפריע למאבק" במקרה הטוב או"סתום את הפה ואנחנו כבר לא חברים בפייסבוק/מאונפל"במקרה הרע (אפילו ראיתי טוויט של דנה ספקטור בעניין. בחיי!). אבל אני חושב שאנחנו עדיין לא בדיקטוטרה של הפרולטריון, ומותר להגיד מילת בקורת אחת או שתיים.

כי מה שקורה על הבמה, זה השבוע השני, הוא בעייתי מאוד.

זה מתחיל מהנסיונות הפתטיים לשלהב את הקהל . תמיד יש מישהי שעולה לבמה ובצופיפניקיות אין קץ ומבטא צפוני כבד משגרת סיסמאות לאוויר ומתפלאת שאנחנו לא עונים. לא צריך, חברה – הקהל הגיע עם המשלהבים שלו מהבית, עם המגאפונים והדרבוקות והחבר'ה של תנועות הנוער. ובכלל – כל פעם שמישהו צועק לי מהבמה "לא שומעים אותכם!" אני מרגיש שאני בקייטנה – ואני זקן מדי לקייטנות.

זה ממשיך בליינאפ המוזר של הזמרים,  שדי ברור שאף אחד לא חשב עליו יותר מדי (דנה ברגר אחרי סחרוף?!)  הנאומים הארוכים מדי, שביעות הרצון העצמית של הגרעין המייסד ואז בסוף – אווירת השכונה על הבמה, שנתנה תחושה של ערב סיום תיכן.

זה שאף אחד לא אמר משהו חדש, משהו מרגש, לא נאום סוחף באמת (רגב היה ממש קרוב, אבל עדיין) – לא תחושה אמיתית של רוח חדשה שתרים את המאבק הזה עוד קומה.

תגידו זה לא חשוב, זה לא העניין, זה זוטות.

זה נכון ולא נכון.

זה נכון כי אם מאה אלף איש באו לשמוע אותכם –  לא רק כדאי להשקיע את הזמן בנאום ראוי. זו חובה, ולו בשביל הכבוד לקהל העצום הזה. אבל לא רק – כדאי כי מילים מנצחות מאבקים. מילים מעצבות תודעה. סיסמאות לא תספקנה פה. זה יותר חשוב מזה שכל אחד מהמייסדים רוצה להתבטא. יצרתם פה את הבמה הכי נפלאה ומרגשת שאפשר – אפשר לעשות עליה משהו גדול באמת.

אולי אני, שהעבודה שלי היא לייצר רגש אצל אנשים, קפדן מדי. אבל אני באמת חושב שכדי שהשינוי הזה יהיה שינוי תודעתי עמוק, המילים חשובות, הרטוריקה חשובה – ולא, "העם דורש צדק חברתי" זו לא רטוריקה משהו. וכן, גם רגש,  כי מה בסופו של דבר מה בקשנו – קצת משמעות, טיפה תוכן, התרוממות רוח וקתרזיס. זה יותר מדי לבקש מהפגנת המונים?

אבל זה גם לא חשוב – כי הנה, הבחור עם מרקס על החולצה אומר לי בעיניים נוצצות שזה חלום. לשמוע רבבות אנשים מדברים על בריאות חינוך ורווחה ככה. דב חנין עובר והם אומרים זה לזה: ישראלים בחיים לא יצאו לרחוב על נושאים כלכליים, ואז הם צוחקים ומתחבקים (אני קונה שני עותקים של עיתון המאבק ורוצה גם חולצה אבל נגמרו להם החולצות האדומות ומרקס על חולצה אפורה זה לא זה).

וזה בעיקר לא חשוב כי הקהל מנצח, זו הפעם השניה, את הבמה. ההמונים האלה (שכל מה שאני אגיד עליהם ישמע קיטש על סף הפשיזם אז אני אפסיק כאן ועכשיו) – ההמונים האלה ינצחו.

או אולי, כמו שכל הערב הזה הוכיח, כבר ניצחו.

7. הוכחה לניצחון

שירה ואני בילינו את כל ההפגנה בתוך המשולש האקס-טריטוריאלי שלנו, שהקודקוד שלו היה המקרן, הבסיס שלו המסך, וצלעותיו סרט סימון משטרתי. התפקיד שלי היה לוודא שאף אחד לא עובר שם. זה הכל. הייתה לנו אבן קטנה לשבת עליה, בקבוק מים, וילד שאחרי החופשה יהיה בן 4 אבל הוא כבר יודע שהעם דורש צדק חברתי ולעשות וי עם האצבעות.

דויד מאוד התרשם מהתפקיד שלי. מאוד. להיות שומר מסך נתן לי המון נקודות אצלו. ובצדק. כי לא מעט אנשים רצו לעבור שם, כמובן – זו הייתה דרך קיצור נהדרת אלמלא עמד שם הנודניק הזה שהוא אני.

אבל מתוך עשרות האנשים שרצו לעבור, ונתקלו בחיוך שלי, בתנועת היד שלי או בי עצמי, היה רק אחד שהגיב בתוקפנות ('תקרא לשוטר, לא זז, מה תעשה?!'), ואיכשהו גם הוא זז די מהר.

כל השאר, קטנים וגדולים, הבינו למה אני לא יכול לתת להם לעבור על המשפט הראשון, מקסימום השני. לפעמים הם התעצבנו בהתחלה, אבל זה עבר להם ממש ממש מהר. אף אחד לא התווכח באמת. אף אחד לא כעס.  אף אחד לא תחמן. כולם שמעו אותי, חייכו, והלכו מסביב – בישראל, בחום של סוף יולי, בצפיפות אין קץ.

מ.ש.ל

8. הדרך הביתה

מטר וחצי אחרי, ליד האופרה, ילד מחטט בפח הזבל, מחפש בקבוקים של מחזור. הוא אולי בן 12.

מעליו – עוד מגדל יוקרה, עם השם האירוני "השופטים". למעלה הפנטהאוז של הבעלים של בנק הפועלים.

הדימוי הזה כמעט מוזמן-מדי אבל אני חייב לצלם אותו (בעדינות, שהילד לא ישים לב).

הנה הפער ההולך ומתרחב בין למעלה ללמטה. הנה התהום שנפערת ושלתוכה אנחנו קורסים.

הנה אנחנו, עושים הכל כדי שזה לא יקרה.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “שומר מסך – זכרונות ממחאת המונים

  1. נאה דרשת.
    דווקא בשבוע שעבר הרגשתי (והרגישו האנשים שסביבי) מהבמה אנרגיות חזקות ומילים חזקות – גם אם לא תמיד ממוקדות. בוסריות אבל כוח.
    השבוע, מן המעט שהצלחתי לשמוע, היה רצון מוגזם לא להרגיז אף אחד.
    "אנחנו מהפיכה של בעד, לא של נגד"? מהפיכות לא קורות בלי התנגדות לסדר הקיים.
    ועוד ועוד כאלה.

    אהבתי

  2. היופי של המחאה הזו היה שהיא נסכה באנשים את האמונה שכל אחד יכול לעשות מהפכות, כל אזרח קטן יכול לקום ולסחוף. גם אני חשבתי כך. לפני 3 שבועות, לפני שבכלל היה אוהל אחד ברוטשילד, אני וכמה חברים ניסינו להרים ככה הפגנה על חופש הביטוי ודמוקרטיה, ככה אזרחי ועממי וא-מפלגתי וחוצה את קצוות הקשת הפוליטית; אור לערב ה-30.7 עוד היה לנו 10,000 איש אטנדינג. אבל ההפגנה שלנו לא קרתה בסוף, מישהו יותר חשוב היה צריך את רחבת המוזיאון ומסרנו לו את האישור, והיוזמה שלנו נרמסה קצת בתוך ההמון הצועק "צדק חברתי" ומתכוון "יוקר מחיה". היא נדחתה למועד יותר מתאים ויותר רלוונטי (אלוהים יודע מה זה אומר).
    3 שבועות אני מתעקשת להרים פרוייקט נסיוני של לנסות להיות מהפכנית בעצמי. יש אנשים שזה עובד להם, כנראה כאלה שעלו על הנושאים שההשפעה שלהם על חיי היומיום יותר מורגשת. יש אנשים שלא. אנשים לא הבינו למה אני כל כך התעקשנו להחזיק את ההפגנה שלנו בחיים, אמרו שאנחנו עושים את זה בכוח. אז זה היה כי רצינו להוכיח לעצמנו שאפשר, שלא חייבים להיות מובלים ע"י מישהו, שכל אחד יכול. עם כל האהדה והפרגון למי שכן הצליח, הצער הגדול שלי הוא ההבנה שזה לא באמת ככה.

    אהבתי

  3. טקסט יפה. חבל שהמציאות אינה מסודרת וקוהרנטית כמו הטקסט. ובכל זאת דבר אחד משותף לטקסט ולמחאה – גורלם הנוכחי הוא להיבלע בלהט המאורעות. והיאלם דום. איפה דפני ליף? רגב? סתיו? ירדו למחרתרת? אסור להם לשכוח את כל החיילים שהלכו אחריהם בכיכרות. לא נעלמים ככה כאילו בלעה אותך האדמה. חייבים לשמור על רצף בתודעה ובנוכחות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s