מסמרים ונוצות ורוח חדשה

הניצחון הגדול בששת השבועות של המאבק הזה היה כינונו של מרחב לפוליטיקה חדשה. מרחב ציבורי שבו אנשים שלא יכלו לדבר מדברים, שבו נושאים שהושתקו מועלים מחדש, שבו דגלים שקופלו והעלו אבק באחורי ארונות הוצאו והונפו שוב.

שדרות רוטשילד לא היו רק מאהל: הם היו כיכר עיר ענקית, אינסופית, שבה לכולם היה מקום. אלו שתמיד היה להם מקום – לצד אלו שנאבקו לבדם במשך שנים על המטר המרובע שלהם ורק בקיץ 2011 מצאו, לכמה שבועות, מקום לנוח בו.

ובתוך המרחב הזה נוצרה לכמה רגעים שפה חדשה, ואנרגיה חדשה, ואפשרות לעשיה ומרחב לדיאלוג שכמוהו לא ראיתי מעולם. שדרות רוטשילד הפיסיות והמטאפוריות (וכל המאהלים האחרים, כמובן) היו הישג אדיר של המאבק הזה ושל האנשים שעשו אותו. מאות האלפים שבאו לשדרות לראות, לשמוע ולדבר, שהציפו את הרחובות בהפגנות, הוכיחו שלא מדובר רק ביושבי אוהלים – מדובר בעם, מדובר ברוח חדשה ומדובר בסולידריות בין אנשים כמוה לא ידענו.

הפוליטיקה החדשה הזו, המחשבה הפתוחה והסולדיריות החברתית, היא אולי הדבר המאיים ביותר שנוצר ברוטשילד. הוא לא מאיים על ימין (ביבי) או על שמאל -לכאורה (חולדאי) בלבד: הפוליטיקה החדשה מאיימת על כל הפוליטיקה הישנה ועל הסדר שבו להם יש כח ולנו אין. אז כדי להחריב את המרחב החדש שלנו, משתמשים נגדנו באלימות, הבסיס של הפוליטיקה שהייתה פה עד היום.

חשוב להזכיר שוב ושוב: המאבק הזה, המאבק העממי וההמוני הזה, שהוציא כל כך הרבה אנשים לרחובות, היה מאבק ללא אלימות. היו חסימות צמתים ומעצרים אחרי הפגנות, היו עמותים פה ושם, אבל ברובה הגדול והמוחלט  תנועת האוהלים של קיץ 2011 לא רק שלא הייתה אלימה: היא הציבה אלטרנטיבה ברורה וחדה לאלימות ולמתח הפנימי של החברה הישראלית.

את זה האנשים למעלה לא יכלו לסבול.

הם רגילים להאבק בנו. הם רגילים לראות אותנו נאבקים עד זוב דם בין עצמנו. בעלי השררה רגילים לשלוח אנשים קשי יום ומעוטי הכנסה להלחם באנשים קשי יום ומעוטי הכנסה, בזמן שהם יושבים בישיבות מנהלים, ומתכננים עוד מגדל או עוד הפרטה. ככה זה עובד בדרך כלל. את זה שינינו לכמה זמן וזה הטריף אותם, אז הם החליטו לגרור אותנו חזרה לפוליטיקה שלהם. פוליטיקה גברית, אגרסיבית ואלימה.

אנשי הממסד עשו אתמול מעשי נבלה בזה אחרי זה: ההטעיה שבחלוקת המכתבים מהעירייה, ההתגנבות בחסות החשיכה ובליווי שוטרים לפינוי אלים, השחתת ציוד פרטי של אנשים שעדיין גרים באוהלים, הריסת מבנים ארעיים של אנשים שאין להן שום פתרון דיור בחולון, אלימות משטרתית אכזרית בזמן ההפגנה בעיריית תל אביב, שקרים במצח נחושה לתקשורת.

לא הייתי שם, אבל ישבתי אישית עם אנשים שהיו. ערן, למשל, איש שעבר כמה הפגנות בחייו, תאר איך כבר בהתחלה על כל איש מחאה עם מגאפון קפצו חמישה יס"מניקים באכזריות ובמכות מדוייקות לאזורים כואבים, ואיך ההתקפה, פרובוקציה ברורה של המשטרה, הביאה להחממות הארוע למימדי רתיחה. הסרטונים ברשת מראים איך גם אחרי 40 עצורים, חולקו פרחים לשוטרים, ועדיין התקשורת הממוסדת, שרובנו אבדנו בה אמון כמעט בכלל, מתקשה לתאר את המציאות – היא מעדיפה לחזור למושגים שהיא מכירה. בעולם שלה כוחות הבטחון הם הטובים בהכרח ואלימות יכולה לבא רק מצד אחד של המתרס, הצד הלא ממסדי. הפער בין המציאות שראו וחוו אנשים בשטח לבין הדיווחים בתקשורת הוא מקומם (וכן – מזכיר לגמרי דיווחים מהפגנות בשטחים, או בדיווח על מתנחלים. העקרון זהה).

השאלה היא לא אם המאהלים מאוישים או אם זה בסדר שהם שם או לא. השאלה היא אפילו לא השאלה הפנימית של אנשי המאהל – האם נשארים או עוברים למשהו אחר. גם אם אתם חושבים שהמאהלים הם נזק תברואתי, גם אם אתם מאמינים שהגיע הזמן לקפל אותם, זכרו שמה שקרה אתמול לא היה פינוי ואפילו לא גירוש: מה שהיה אתמול היה מתקפה מכוונת היטב כנגד הרוח של המחאה הזו, כנגד המהות העמוקה ביותר שלה, אותה מהות שכאמור מאיימת כל כך על אנשים מלמעלה.

הרי המבצע לארגון מחדש של רוטשילד יצא כבר לדרך. תשאלו את רוני ואת דרור ואת יוקה – הם היו עושים בעצמם מה שהעיריה עשתה באלימות: אנשי המחאה יזמו בעצמם מבצע לסדר ולנקות ולארגן מחדש ולמצוא דרך משלהם להמשיך הלאה, והם פעלו בדיאלוג מלא עם העיריה (בניגוד גמור למה שראש העיר שלי אומר, על "אין עם מי לדבר").

המסקנה היחידה שיכולה להיות היא שהעניין איננו נקוי מחדש של השדרה – הנושא פה הוא שבירת רוחה של המחאה.

הדרך היחידה להתנגד לזה היא לא לתת לרוח הזו להשבר. לא לתת לפוליטיקה החדשה שיצרנו לההרס על ידי הממסד. זה אומר להמנע מאלימות (כמו שנמנעו מאלימות ליד ביתו של חולדאי אמש), ולהמשיך ולשמור על השיחה החדשה שנוצרה בינינו: בפייסבוק, בבלוגים, במעגלי שיחה ופנים אל פנים. להמשיך ולדבר על הנושאים שהעלנו מחדש, להמשיך להתסכל בעיניים פקוחות על המציאות, להמשיך להתייחס בכבוד זה לזה, ולהתיבר לאנשים שבאים ממקומות שאליהם לא התחברתם עד היום.  חשוב להצטרף למעגלי הפעולה המתחדשים – להתחבר לרשימת התפוצה הזו (או לupdates או לalarm), ולבדוק מדי פעם מה קורה בדף של חדר המצב בפייסבוק.

דברים קורים כל הזמן. אנחנו לא מתקפלים.

ודבר אחרון – בואו תעזרו לנו מחר ברוטשילד. נארגן מחדש את השדירה ברוח האמיתית שהמחאה הזו יצרה. הם לא ישברו אותנו. אנחנו רק מתחילים.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מסמרים ונוצות ורוח חדשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s