להסתכל לאנשים בעיניים (מחשבות על המשך הדרך)

(מאז שחזרתי למאבק אני לא ממש מצליח לכתוב. עסוק בטירוף המהפכה: הרבה בחדר המצב, קצת בבית העם, ויש גם יוגה ופרנסה. מקווה שזה יתאזן מתישהו).

אתמול טיילתי עם דויד בשדרות רוטשילד, משינקין לאלנבי – איפה שכבר כמעט אין אוהלים. לאחרונה הרכבנו לו פדלים על האופניים, ויצאתי איתו בפעם הראשונה לסבוב רכיבה. מי שעבר את זה יודע שללמד את הילד שלך לרכב על אופניים זו אחת החוויות הכי הוריות שיש, ואני הייתי מוצף בגאווה ואושר. נסענו דרך מגרשי הפטאנק, בדרך אמרנו שלום בבית העם, ובחזרה דויד בקש לבקר בגן המשחקים הקטן ברוטשילד 100, שהוא אוהב מאז שהיה קטנטן.

כשהגענו לשם ראינו הומלס יושב על אחד הספסלים, עם לחמניה ובקבוק בירה.

אני נדרכתי, דויד נלחץ. מראש אני אגיד לכל מי שחושב שזה קשור למאהל – הומלסים יש בגני המשחקים במרכז העיר מאז שדויד ואני מבקרים בהם, כלומר קרוב לארבע שנים ובטח לפני. הייתה לנו, למשל, תקרית בקיץ לפני שנה עם חבורת הומלסים בגן מאיר שעד עכשיו אנחנו מתאוששים ממנה. גם הפשפשים והריח הרע הם לא תוצאה של מחאת 2011, וההוכחה היא שהם קיימים גם בגני משחקים שרחוקים מרוטשילד, כמו שינקין או בלפור.

בכל מקרה – החזקתי לדויד את היד, החננו את האופניים וניגשנו להציץ במזרקה הקטנה. ההומלס, מלוכלך ופרוע, קם ושאל אותי עם יש לי סיגריה. הדיבור שלו העיד שיש לו בעיה פיסית כלשהי, אולי מולדת, אולי תוצאה של שימוש בסמים. לא הייתה לי סיגריה, וכסף לא הסכמתי לתת לו. המשכנו למזרקה. אבא וילדה קטנה נכנסו אחרינו, אבל אחרי רגע האבא אמר: "בואי נלך מפה. מסריח פה מפיפי", ואז האיש שישב בצד פנה אליו גם, בקש סיגריה, והאבא הזה הסתכל עליו וצעק: "תעזוב אותי. תסתלק!".

אני עמדתי שם עם הילד הקטן שלי והבנתי מאוד את האבא הזה, שהרגיש מאויים. ברור היה לי שהוא לא רואה את האדם שמדבר איתו, הוא לא רואה את המצוקה שלו, רק את המשמעות שהוא נותן למצוקה הזו: סכנה לילדה שלו. וכשזו המשמעות של המפגש, נעלמת העובדה הכי בולטת – שהצד החלש בתמונה הזו איננו האבא עם הילדה, להפך.

אני לא רוצה להשמע צדקן. אני לא אגיד פה שלא חששתי ברגע שראיתי את חסר הבית הזה יושב על הספסל. האמת שפחדתי, וכששמעתי את האבא השני לוקח את הילדה שלו מהגינה הבנתי שהוא עושה את הדבר הנכון, ולקחתי גם את דויד משם – אבל יחד עם כל זה, לא הבנתי למה הוא צועק עליו, ורגע לפני שיצאנו שאלתי את ההומלס אם הוא צריך משהו ואם הכל בסדר.

הוא הסתכל עלי ואמר: "ברוך השם".

* * *

כמות האנשים השקופים מסביבנו היא אינסופית כמעט: דרי רחוב, מהגרי עבודה, עובדי קבלן, ערבים (יש יגידו נשים). אם יש משהו שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות זה לא לראות. לא לראות ולדאוג לעצמנו.

כמו בשיר של מרטין נימלר: בהתחלה לא ראינו את הקבצנים שמעליהם דלגנו בקרנות רחוב, אחרי-כן לא ראינו את הפליטים שמנקים לנו את הרחובות ומביאים לנו את המצרכים מהסופר. את אנשי דרום העיר הפסקנו לראות מזמן, קצת אחרי שהפסקנו לראות את הפריפריה. על ערבים אין כמובן מה לדבר.

רק שפתאום גילינו שלא רואים אותנו.

אותנו, האנשים הנורמטיביים, העובדים. מגדלי הילדים, מעמד הביניים, זה שאוהבים לקרוא להם עמוד השדרה של החברה הישראלית – אותנו הפסיקו לראות.

מצוקת הדיור, שהייתה הטריגר הראשוני למחאה שסחפה אותנו, הייתה אחד מהסימפטומים לזה: העובדה שלא נוכל לעולם להגיע לדירה ללא עזרה, למרות שאנחנו עובדים כמו משוגעים, ולאף אחד לא אכפת. אנחנו והצרכים שלנו, שקופים.

כשהמשכנו לדבר על זה במאהלים ובשדרות, גילינו שהמצב הרבה יותר חמור: גילינו מדינה שהקטינה את ההשקעה בתושבים שלה, כלומר בנו, לרמות לא מוכרות העולם המערבי. גילינו מערכות כלכליות שמתייחסות אלינו כאל משאבת מזומנים ותו לא, גילינו עליה עצומה בנתוני יוקר המחיה לעומת קפאון בשכר, וגילינו שכבה קטנה של ברי-מזל ומקורבים, שהשתלטו על 40 אחוזים מהמשק הישראלי, ותאוות הבצע ותאוות הכח שלהם עצומה כל כך, שהם דורסים כל מה שעומד בדרכם. כלומר – אותנו.

כל זה היה ידוע עוד לפני שדפני ליף תקעה יתד בשדרות רוטשילד, רק שאנחנו היינו עסוקים בהישרדות כלכלית, באסקפיזם תרבותי ובהפיכת כל מה שהוא לא אנחנו לשקוף, כולל המציאות עצמה. "ככה זה" מלמלנו לעצמנו והמשכנו לשאת בעול – עד שהמהפכה הגיעה לשדירה, התחלנו לצאת לכיכרות – ולאט לאט פקחנו עיניים.

בסבוב הראשון היינו שלושים אלף איש ברחבת המוזיאון. בסיבוב השני מאה וחחמישים אלף איש. בסיבוב השלישי שלוש מאות אלף- ובסיבוב הרביעי מעל חצי מליון. המחאה של קיץ 2011 הייתה עצומה, מרגשת וחסרת תקדים בהיקפה, ובבסיסה הייתה דרישה ברורה וחד משמעית: תראו אותנו. אנחנו לא מוכנים שימשיכו להתעלם מאתנו וממה שמגיע לנו, ואנחנו לא מוכנים יותר לקבל את מה שהיה נדמה לנו שהוא מובן מאליו.

איכשהו, האנשים למעלה לא הצליחו לשמוע את הקולות ולא הצליחו לראות את האנשים. אטימות, גסות, אולי פחד גדול – מה שזה לא יהיה, הם פשוט לא הצליחו לראות אותנו: הממשלה העבירה את חוק הוד"לים, החלה בהחזרת תוכנית ויסקונסין מהנפטלין, ובאופן כללי התעלמה מהקורה ברחובות. קצת דיבורים, ועדה אחת, ואף עיסוק אמיתי בממשלה או בכנסת במחאה הגדולה בתולדות המדינה.

המשכנו להיות שקופים.

בקיץ האחרון מרדנו בעובדת היותנו שקופים, ובמרד הזה גילינו לידינו אחרים, אלו שהיו שקופים עבורנו במשך שנים. המחאה הזו הביאה את ג'סי כהן וכפר שמריהו לשלב ידיים. את דרי הרחוב עם המעמד הבינוני, את דניה עם העיר התחתית. זה קשה, זה מורכב, זה לא נוח לעתים – אבל זה הכוח שלנו – לראות מחדש, ולדרוש שיראו אותנו.

מחאת קיץ 2011 איננה מחאת השכבות המחולשות, כמו שהיא איננה מחאת מעמד הבינים. זו מחאה משולבת, כוללת, נגד השיטה שהפסיקה לראות גם את אלה וגם את אלה, נגד מדינה שהפסיקה לראות אותנו. את כולנו.

כמו שהמחאה הזו שינתה אותנו, גרמה לנו לדבר, לראות, לחשוב אחרת, המחאה הזו תשנה את המדינה. זה ייקח זמן, זה דורש מאמץ, זה לא פשוט, אבל זה חייב לקרות. השינוי הזה צריך להיות עמוק ורציני. מהפכני. הוא דורש מנהיגות ויצירתיות ואומץ, אבל אין לנו ברירה אחרת: זו הדרך היחידה של החברה הישראלית לשרוד.

לכל זה יש שתי משמעויות פרקטיות מאוד, מידיות:

1. צריך להתמקד עכשיו בדרישה לפתוח את תקציב המדינה, על מנת לא להמשיך על האוטומט שהביא אותנו הנה. אסור להסתפק בשינויים קוסמטיים. השינוי צריך להיות לכל אורך המדיניות הכלכלית, והוא חייב להביא לחזרה להשקעה אמיתית של מדינת ישראל בכל אזרחיה. פתיחת התקציב תביא לדיון ציבורי אמיתי על סדר העדיפויות של המדינה הזו. אסור להסתפק עוד בסיסמאות קליטות – הגיע הזמן לשיחה פתוחה, עמוקה ורצינית על פני החברה שלנו, מהעני לעשיר. שיחה שבונה מחדש מציאות.

2. אנחנו חייבים להמשיך לראות את האנשים שמסביבנו. לשבת יחד. לדבר. להמשיך להפגש ולהבין שאנחנו והם לא שקופים, ולזכור שאנחנו הרוב: אנחנו ישראל, לא אף אחד אחר, והגיע הזמן שהמדינה הזו תחזור להיות שלנו.

אסור לנו לוותר. אסור לנו להפוך שוב לשקופים.

הדף של ספיבק-יונה בj14: התוכנית לשינוי עומק במדינת ישראל

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “להסתכל לאנשים בעיניים (מחשבות על המשך הדרך)

  1. כל מילה בסלע. אבל רק דבר אחד אוסיף, שיש לקחת בחשבון. תוך כדי זה שנמשיך את השיחה, סביר להניח שגם נראה שלא רק המדיניות הכלכלית היא המפרידה בינינו, בין כולנו. שסדרי העדיפויות שצריכים להשתנות, הם לא כלכליים גרידא. וחשוב שנהיה מסוגלים להמשיך ולהקשיב אחד לשני ולהתמודד עם שאר ההיבטים ולא נפנה להם גב, כי רק אז באמת באמת נראה אחד את השני.

    אהבתי

  2. שלום אורי
    מאמרך מאיר עיניים, נוגע בלב וגורם לי כקוראת לקום ולעשות מעשה, להצטרך אליכם הדור הצעיר ולצעוק יחד אתכם את הצעקה הכל כך אמיתית.
    איך זה שאנו דור הביניים לא שמנו לב, לא זעקנו כשרק החלו הכירסומים בזכויות האזרח להתרחש?? אולי היינו חלשים, מפוחדים ואולי פשוט לא האמנו כי ניתן לשנות, אך העובדה כי אתם ילדנו עושים זאת משמחת, וכמו הורים טובים אנחנו מאחוריכם בכל מאבקכם… המשיכו בדרככם והביאו אור לדור שאחריכם….
    ישר כוח ושנה טובה לכל בית ישראל.

    אהבתי

  3. לא פשוט העניין הזה.

    מסריח להם מהפה, הם לא נחמדים, הם כועסים, הם לא משכילים ולא תמיד מדברים לעניין – זאת אומרת מה שאנחנו חושבים שהוא העניין.

    לא לכולנו יש היכולת והסבלנות לדבר *איתם* ולפעול *איתם*. גם לפעול ל*למענם* זה טוב. גם להיות בחמלה כלפיהם זה טוב.

    התביעה לפעולה אולטימטיבית והאכזבה העצמית מחוסר היכולת לפעולה האולטימטיבית יכולים לשתק.

    שכל אחד יעשה מה שהוא יכול ומה שהיא רוצה ואולי עוד קצת כדי לשפר את המצב.

    זה בהחלט יספיק פלוס פלוס.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s