מחאת הבלוגרים

הזומנתי להצטרף למחאת הבלוגרים של 'סלונה' נגד התיקון לחוק לשון הרע.

קודם כל זה מחמיא – כתבו למחאה שם כותבות וכותבים שאני מכבד ומעריך, חלק אני אפילו מכיר אישית ואוהב, ותמיד טוב להיות חלק מחבורה מכובדת שכזו. זה משמח גם כי מישהו שמע על הבלוג שלי, שזה אף פעם לא דבר מובן מעליו, ותמיד עושה נעים.

אבל אז הייתי צריך לעצור רגע ולשאול את עצמי על מה המחאה הזו באמת. אז לא הייתה ברירה: קראתי את החוק הקיים ואת הצעת החוק החדשה, דברתי עם חבר שהוא עורך דין שעוסק בתחום, עיינתי בחומרים שפירסמו אנשי מקצוע ואחרים ברשת, גם כאן – ואכן נמלאתי דאגה.

אבל לא בגלל החוק – אלא בגלל המחאה.

לפני שאני ארחיב על הדאגה הזו, כמה מילים על ההצעה לתיקון החוק ולמה היא לא מדאיגה אותי. אני אנסה להיות מאוד בהיר, ואני מבקש שגם אם אתם בטוחים לגמרי שמדובר באסון, נסו לקרוא את ההסבר שלי בראש פתוח ככל האפשר.

להצעה לתיקון החוק שני חלקים: העלאת סכום הגג לתביעות והצורך בקבלת תגובה, ומתווסף לה בדיון הציבורי גם חלק שלישי, הצעה לחשיפת פרטי טוקבקיסטים כדי לאפשר תביעה.

בכל הנוגע להגדרת לשון הרע וההגנות מפני התביעות בגינה, אין בעצם שום התייחסות בהצעת התיקון למהותה של העבירה, והסעיפים האלה כלל לא משתנים. בעצם, כל מה שאסור על פי חוק בפרסום היום ימשיך להיות אסור בפרסום גם להבא. על כל מה שדברנו נוכל להמשיך לדבר (עם זאת חשוב לציין – חוק לשון הרע הוא חוק בעייתי, בלשון המעטה, בייחוד בגלל השחרור מהצורך להוכיח נזק, אבל הוא כזה כבר היום, עוד לפני שנעשה בו כל שינוי).

השינוי היחידי הוא העלאת סכום הפיצויים, שיכולים להגיע עכשיו לעד 300,000 ש"ח (סכום הגג היום הוא 50,000 ש"ח ללא כוונת זדון ו100,000 ש"ח אם מוכחת כוונת זדון). ברור שהגדלת הסכום אכן הופכת חוק גרוע לחוק עוד יותר גרוע. עדיין, צריך לשים לב שההעלאה היא לא של גובה הפיצויים, אלא של הסכום המקסימלי של גובה הפיצויים, ונשאלת השאלה האם בית המשפט יפסוק את הסכום המלא הזה כנגד אדם פרטי, נניח בלוגר, או אולי יפסוק דווקא 1000 ש"ח, או 20,000.

כשבודקים מה קרה בעבר מסתבר שהיו תביעות לשון הרע שנגמרו באלף ש"ח (הנה דוגמא אחת), למרות שהתובעים בקשו יותר. בתי המשפט הפגינו שיקול דעת בקביעת גובה הפיצויים, וההנחה שלי היא שזה ימשך גם להבא, ולכן גם בעתיד לא יהיה דין ידיעות אחרונות כדין אורי בן-דב.

האמת היא שגם היום תביעה על סך 100,000 ש"ח גדולה עלי בכמה מספרים, אבל עובדה שבכל זאת פתחתי בלוג, אני כותב, ואני לא מתכוון להפסיק. יותר מזה – כשאני מסתכל על הדברים שכתבתי בבלוג עד היום ושואל את עצמי האם יש משהו מהדברים שכתבתי שלא אכתוב מעכשיו –  בכנות, התשובה היא לא. אני אמשיך לכתוב ואני אמשיך להיות הוגן ככל האפשר. מה גם שכמי שכותב את דעתו האישית על נושאים שהם עניין הציבור אני מוגן על ידי החוק הקיים, כמו רבים מחברי הבלוגרים, מתביעות בגין לשון הרע. דעה, כמו ביקורת בעיתון, היא לא הוצאת לשון הרע. בכל הנוגע לעובדות – נזהרתי בהן גם בעבר ואני אבדוק אותן היטב גם בעתיד.

החלק השני של הצעת החוק מדבר על דרישת תגובה ממושא כתבה או פוסט. אולי פה יש מוקש יותר רציני? תגידו לי אתם. הנה הניסוח: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו להוסיף את תגובתו המלאה לפרסום בתוך זמן סביר".

אם אני מתעלם מהעירפול המכוון של הניסוח, הרעיון נשמע לי הוגן. קודם כל  – אפשר לפרסם ורק אז לבקש תגובה. כתבת פוסט, או שאתה עומד לפרסם אחד – שלח אותו לגורם שמוזכר בו. מהרגע הזה, זה אחריותו להגיב. שנית – הגון בעיני לפרסם את התגובה במלואה. בשתי הפעמים שאני פרסמתי תגובות כאלה (למשל, כאן) לא נגעתי במילה ממה שנשלח או שנאמר לי (לפחות בפעם אחת התגובה הייתה יותר מצחיקה מכל פוסט שאני הייתי מצליח לכתוב).

לכן  גם כאן אני לא רואה שום דבר שאני אתחיל לעשות אחרת מעכשיו.

מה נשאר לנו? עניין הטוקבקים. אני אישית לא חושב שטוקבקים הם אזור אקס-טריטוריאלי שבו מותר לעבור עבירות לשון הרע בחסות האנונימיות, ואני מהרהר ברצינות באפשרות לתבוע כל מי שיקרא לי בעתיד בוגד ועוכר ישראל, וגם את הטרול שכינה אותי לאחרונה זונה, אם הוא ימשיך להתנהג ככה.

בחסות החשיכה, הטוקבקים הפכו להיות ביב השופכין של תת המודע הישראלי ואני באמת לא מבין למה להתנגד להצעה שמאירה קצת את הסמטה המפחידה הזו, וחושפת את פרטיהם של אנשים שמרשים לעצמם לנאץ ולגדף ולאיים גם אם זה "אחד שיודע" או "חייל קרבי". מה שמוזר בעיני זה שאנשי ימין קיצוני מקדמים את ההצעה הזו, בלי להבין שהיחידים שיפגעו ממנה באמת הם התומכים שלהם – ושאנשי שמאל חוששים ממנה. את זה אני לא מצליח להבין.

אז ממה אני כן דואג?

ראשית, מהתחושה שהתגובה של רבים מחברי כאן ובמקומות אחרים היא תגובת בטן, שלא בדיוק מתייחסת לעובדות. שיש בתגובה הזו  התלהמות והסחפות שנובעת יותר מהפחדים שאנחנו מביאים מהבית מאשר מפרטי ההצעה עצמה, ואולי גם מהתחושה (שהיא כאמור מוטעית לדעתי) שהצעת החוק הזו מאיימת עלינו באופן אישי.

הבעיה השניה היא חמורה יותר בעיני: אני חושב שכל המחאה הזו היא כניעה לספין של השילטון. עצם המחאה עצמה הוא  ההפסד שלנו והנצחון שלהם – כי זו מחאה על ריק, בזמן שדברים איומים ונוראים קורים בשטח, וזה בדיוק מה שהם רוצים שנעשה – שנוציא את האנרגיה על הקרבות הלא נכונים: הקרבות שהם יחליטו עליהם.

בתקופה האחרונה הדמוקרטיה במגננה, שלא לומר בנסיגה, בכל מקום: מרחובות תל אביב לפאתי ענתות, ממשרד האוצר עד לאוניברסיטת בן-גוריון, שם הקרבות שיש להלחם.

זו מלחמה ארוכה ומתישה, שדורשת אורך רוח ושמירת כוחות. הצד השני מבין זאת היטב, וכדי למסך את צעדיו ולהסב את תשומת לבנו באים היריב-לוינים, ובכוונת מכוון מנפנפים מול אפנו סדין אדום, ואנחנו מיד מסתערים.

זו לא המלחמה הנכונה, חברים. החוק הזה לא באמת משנה כלום.

יריב לוין
סדין אדום

גזר הדין של ענת קם משנה. אלימות תנ"צ אוחיון בהפגנות משנה. רדיפתם האכזרית של חסרי הבית ברחובות הערים, קבירת החוק שימנע 'תספורות' טייקונים על חשבון הפנסיה שלנו על ידי ראש הממשלה בחדרי חדרים, צווי איסור פרסום שניתנים על ימין ועל שמאל –

זו ההשתקה האמיתית. והיא כבר כאן מזמן, נגדה אנחנו צריכים להאבק.

המציאות קשה מספיק, והמאבק ארוך ומורכב. אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לראות צל הרים כהרים.

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “מחאת הבלוגרים

  1. אורי-אתה קצת מפריז באינטילגנטיות של הצד השני.בסה"כ שניים שלושה חברי כנסת שרוצים להתבלט -אז הם מקצינים-כי בוחריהם קיצוניים ואין צורך לתת דוגמאות מההסטוריה.
    בקשר לליברמן -הסיפור כבר אחר לגמרי.להזכירך עוד כמה חודשים יוגש נגדו כתב אישום והוא חייב להסתדר איך שהוא. מה שעצןב זה שתוך כדי כך שהם שומרים על כיסאותיהם הם הורסים לנו את המדינה.

    אהבתי

  2. כמה הערות בנוגע להערות שלך על התיקון ועל החשש ממנו.
    ראשית, השאלה מה סכום הפיצויים שיפסקו בתי המשפט היא אמנם חשובה, אבל היא מתייחסת לסופו של התהליך. בלוגר (או עיתונאי) שיקבל מכתב דרישה של 50,000 אלף, לא יגיב באותה הדרך למכתב של 250,000. ולא ש50 זה סכום נמוך, אבל ההבדל הזה הוא בין "סכום גבוה" לבין "סכום שיכול להוביל לפשיטת רגל". כלומר עוד בשלב הערכת הסיכונים (האם להתעקש ולהגיע למשפט או להרכין את הראש ולהסיר את הפרסום) יש להבדלים האלה השפעה רבה.
    שנית, קיימים מחקרים בתחום הראציונלית שמראים שכאשר אנשים צריכים לתת הערכה מספרית, ויש להם עוגן כלשהו להאחז בו, ההערכה נגזרת מהעוגן הקיים. רוצה לומר, אם הסכום המקסימלי הוא 50, ושופט יחשוב שנדרש פיצוי אבל לא הפיצוי המקסימלי, הוא יפסוק 20. אם הסכום המקסימלי הוא 300, ושופט יחשוב שנדרש פיצוי אבל לא המקסימלי, ייתכן שהוא יפסוק 50 (לכאורה רק שישית מהפיצוי המקסימלי האפשרי). אפשר להתגבר על ההטיה הזו, אבל צריך לקחת אותה בחשבון.
    ושלישית, חשוב לזכור שכשקיים נזק שאפשר להצביע עליו מעבר לתחושה רעה ופגיעה בערך העצמי, אין כל מגבלה על סכום הפיצויים הנדרשים כבר היום, ואני מכירה תביעות על סכומים של מיליוני שקלים. נכון, להוכיח נזק ממון זה קשה, אבל זה לא קשה יותר בתביעות לשון הרע מאשר בתביעות נזיקיות אחרות. וכן, אם אתה דורש ממפרסם פיצוי בגובה מיליוני שקלים, אך ראוי שהדבר ידרוש מאמץ ורצינות מסוימת.

    אהבתי

    1. לי זה לא משנה עם יגיע מכתב על 100,000 (שזה הסכום המקסימלי היום, לא 50,000) או על 200,000. את שניהם אני לא יכול לשלם. אבל לא זו הבעיה – הבעיה היא שגם בתביעה של 50,000 שח וגם בתביעה של 300,000 שח לא יהיה לי כסף לשלם לעורך הדין. ופה התיקון בחוק לא משנה כהוא זה (ראי מקרה תומר פרסיקו ששי טובלי תבע אותו, ולמרות שהוא האמין (וצדק) שינצח, לא היה לו כסף לשלם על ההגנה שלו).
      לגבי כל הסטואציה בה יש נזק – אם אני מבין נכון את חברתי המלומדת, זה לא משתנה עכשיו.
      לגבי העלאת הסכומים על ידי השופטים – אני הבאתי מקרה שבו נפסקו 1000 ש"ח פיצויים, כלומר אחד-חלקי-חמישים מהסכום המקסימלי. במקרה שהתיקון יתקבל מדובר ב6,000 ש"ח. אני לא אומר שכל המקרים נגמרים ככה, ואולי לא רובם אפילו, אבל עובדה ששופטים מרשים לעצמם לפסוק סכומים ממש קטנים. אני לא מכיר את הנתונים אבל מעניין כמה אנשים מקבלים היום 50,000 שח פיצויים וכמה 1000.
      בכל מקרה, כל מה שאמרת לא משנה את הנקודה הבסיסית – התיקון הזה לא באמת משנה.

      אהבתי

      1. זה לא מדוייק. להוכיח כוונה (כדי להגיע לסכום של 100,000) זה כבר יותר קרוב למאמץ שקרוב יותר למאמץ שדורש הוכחת נזק. כדי להגיע לסכום המקסימלי של 50,000 צריך להוכיח פרסום שכולל לשון הרע. זה לא לאסוף כסף מהרצפה, אבל זה מאמץ שונה.
        לגבי "כמה פוסקים בפועל", שתי הערות. האחת, נכון שיש מקרים בהם פוסקים 1,000, אבל יש גם מקרים בהם פוסקים 20,000. השנייה, שאם ממילא השופטים לא פוסקים כמעט את סכום המקסימום, בעצם אין משמעות להעלאת הסכום פרט להעלאת האיום (אלא אם בפועל הסכומים שנפסקים כן יזחלו למעלה בגלל העוגן, שזה מחזיר אותנו לחשש שהעליתי בתגובה הקודמת).

        אהבתי

  3. אורי אתה די טועה לגבי הסעיף השלישי. הוא מדבר על הדינים תחת לשון הרע. "אורי הבן-זונה" לא נכלל בזה. "אורי גנב מליונים מהחברה שבבעלותו" – זה בדיוק הדבר.

    כלומר כל קשר בין תרבות דיון ובין החוק הזה הוא מקרי בהחלט.

    מדובר על הכשרת העוולה האזרחית בחוק לשון הרע (לא הפלילית!) תוך מתן סמכות לשופט להחליט.

    קיצר: אורי המניאק 🙂

    [ רמז: אתה לא יכול לתבוע כי זה לא לשון הרע.. אולי מתישהו הפואנטה תובן.. ]

    אהבתי

    1. (עונה לך גם כאן) – אתה צודק, אבל עורכי הדין שהתייעצתי איתם לא היו החלטיים אם להגיד "דניאל טיפש" זו עובדה (אפשר לתבוע) או הבעת עמדה (אי אפשר לתבוע) (חייב לציין שכששאלתי אותם לא השתמשתי בשם שלך אלא בשמו של חבר כנסת מפורסם).
      "אורי בוגד", אגב, זו לגמרי קביעת עובדה. אפשר לתבוע!
      אז כן, אנשים יצטרכו להיות טיפה יותר זהירים, ולהגיד "לדעתי" וכו'. זה לא ממש רע.
      חוץ מזה ההערה שלך משלימה בדיוק את הטיעון שלי – כל מה שקשור להבעת עמדה וביקורת מוגן עדיין מפני לשון הרע, ולכן אין באמת השתקה בחוק הזה. לכן מעתה אמור: "דניאל חכם".

      אהבתי

      1. קצת טועה. נרחיב את הנושא:
        א. לפי החוק גם גידופים וכינויי גנאי מעליבים (כולל "טיפש") יכולים לשמש כבסיס לתביעת לשון הרע. "להשפיל אדם….לבוז או ללעג….לבזות אדם…." [סעיף 1 לחוק].
        ב. בפועל 'סתם כינויי גנאי מעליבים' אינם זוכים. תעיין בפסיקות ביהמ"ש. והרי אין סיבה שיוחמר כיוון שהקריטריונים הבסיסיים למהות לשון הרע זהים רק הפלטפורמה והכלים השתנו). לכן "אורי בוגד" ייפסל על הסף.
        ג. כדוגמא מפורסמת ניתן את "סתום את הפה נאצי קטן" שפלט דנקנר כלפי איתמר בן גביר. אמנם בן-גביר 'ניצח' (2:1) אך פסק הדין מתחבט בשאלות פילוסופיות ומשפטיות ומתפרש על פני עשרות עמודים (על 5 מילים) כאשר דעתו של כל שופט שונה, ובסוף לא נפסקו פיצויים. השופטים אף מבדילים בין "סתם גידוף" ובין "תיאור נחרץ ומכוון המוצג כעובדתי".
        ד. לצורך העניין גם תמונה שלך מקיים יחסי מין עם בעלי חיים עוברת על חוק לשון הרע. הנקודה היא לא ההעלבות שלך, החריפות של הפוגע, הפגיעה בטעם הטוב, הגידוף, וכו' – אלא ההשפעה שיש למעשי העובר על החוק על הרושם שנוצר בקרב האדם הרגיל לגבי מושא הלעג. לכן טוקבק פשוט לא קשור לנושא. פוסט בבלוג כן.

        אהבתי

  4. אורי,
    ראשית, צריך להבין כי המדובר בפיצויים ללא הוכחת נזק. תביעה על פי חוק לשון הרע יכולה להיות גם על סכום גבוה יותר, אולם כדי לזכות בסכום כזה יהיה עלי להוכיח כי נגרם לי נזק בגובה הסכום שאני טוען. קשה מאוד להוכיח נזק בבית המשפט.

    מטרת חוק איסור לשון הרע היא לא למנוע פרסומים, אלא לאפשר פרסומים, תוך הטלת אחריות על פרסומים שמהווים לשון הרע, להבדיל מצנזורה שנועדה למנוע פרסומים מלכתחילה. מטרת המחוקק במתן האפשרות לבית המשפט לפסוק עד 50,000 ש"ח היתה ליצור הרתעה מסוימת – ענשית – שלא קשורה בהוכחת נזק, כדי "להכווין" ולעודד מפרסמים לחשוב לפני שיפרסמו. שזה דבר בעייתי בפני עצמו.

    צריך להבין כי לא קל להוכיח נזק שנגרם בפני בית המשפט כאשר מדובר במונחים אבסטרקטיים כמו פגיעה בשם הטוב, למשל. הכפלת הסכום פי ששה יוצרת מצב בלתי אפשרי בו שיש בו כדי להשתיק לגמרי גם פרסומים לגיטימיים לחלוטין. זה החשש, שכן לא פעם אלה מונחים שיש בהם קביעה ערכית, פוליטית ונוספות – וזה החשש הגדול: שלא מן הנמנע שתביעות לשון הרע תהיינה כלי להשתקת ביקורת פוליטית. יעיד על כך איתמר בן גביר, שזכה, לאחר ערעורו של דנקנר לעליון, בפיצוי בגובה שקל אחד בלבד לאחר שדנקנר כינה אותו נאצי במאמר שכתב ופורסם. האם לדעתך שופט-מתנחל, כמו זה שצפוי להתמנות, היה פוסק כך?

    באווירה הציבורית הנוכחית ובהמשך לגל החקיקה האנטי-דמוקרטי שהממשלה והכנסת הנוכחיות הביאו על המדינה – בהחלט יש לשמאל ממה לחשוש. הרי כבר עברה הצעת חוק שתכליתה להקים ועדות חקירה פרלמנטריות כדי לחקור ארגוני שמאל, גם במקום שאין חשד לעבירה כלשהי מצד רשויות החקירה והאכיפה. דו"ח של בצלם המפרסם עדויות של פלסטינים יכול לטעון אמת דיברתי מהיום עד מחר, אולם לא בטוח שטענות אלה יפלו על אזניים קשובות. 300,000 ש"ח זה סכום שיכול לשתק את הפעילות של הארגון. תגיד לי אתה אם זה סיכון שאתה חושב שיש לו מקום.

    הכפלת הסכום פי ששה הופכת את החוק הבעייתי ממילא לחוק שיכול לשתק לחלוטין ולמנוע פרסומים. בחברה דמוקרטית יש לנו עניין בפרסום עם אחריות, לא בהשתקה.

    אהבתי

    1. מרטין – עשית פה סלט רציני… אני אענה בצורה מסודרת:
      1. עניין הנזק לא משתנה עם התיקון המוצע (ראה תגובתי לעלמה העפרונית). לכן הוא לא רלוונטי למחאת הבלוגרים.
      2. אני לא מוכן להכנס למשחק של מה יחליט השופט המתנחל, כי המשחק הזה קובע בעצם שכיום כל השופטים שמאלנים/מרכז אז הם בסדר. זה לא נכון עובדתית ואם זה היה נכון עובדתית זה היה מאוד מאוד לא בסדר בעיני ומצדיק לא מעט מהבקורת על מערכת בתי המשפט. אני רוצה להאמין שככל האפשר מקום מגוריו של שופט לא אמור להיות רלוונטי, אבל גם אם כן – גם זה לא קשור בכלל למחאת הבלוגרים.
      3. לא הבנתי את החיבור בין דוח בצלם לוועדת החקירה ללשון הרע. האם מישהו תבע אי פעם את בצלם על לשון הרע? האם לדעתך בצלם היו מפסידים במשפט? כי אם שתי התשובה לשתי השאלות האלה היא "לא" מה זה משנה עם מדובר ב50,000 ש"ח או ב50,000,000 ש"ח?
      4. כתבתי שיש המון בעיות כרגע לדמוקרטיה הישראלית – אבל לא הצעת החוק הזו. אם הייתה מתקדמת ההצעה לחקור את ארגוני השמאל, בוודאי שהייתה סיבה למחאה ולדאגה. אבל הטענה שלי היא שמחאת הבלוגרים וההתעסקות בתיקון המוצע כרגע כאילו מדובר בהשתקה לא מבוססות על עובדות, ואני לא רואה אף טיעון שלך שסותר את הטענה הזו.

      אהבתי

  5. ראשית, לא עשיתי סלט, אלה דברים שחשוב להבין. כשאתה אומר שהתקרה לתביעה בגין לשון הרע היא 50,000 ש"ח, אתה מטעה. מדובר רק בחלק שניתן לקבל *בלי להוכיח נזק*, וזה מאוד רלוונטי לדיון, כי יש חשיבות לאופן בו נקבעים הפיצויים. אנסה להסביר את זה בדרך אחרת:

    המדיניות הנזיקית בארץ מכירה בעיקר בפיצויי השבה – כאלה שאמורים לפצות בגין נזק שנגרם לך בפועל ולא – כמו המצב החוקי בהרבה מדינות בארה"ב – שם ישנם פיצויים ענשיים, שתכליתם היא הכוונת התנהגות המעוול (זה שגרם לנזק). הגדלת הפיצוי פי 6 היא צעד בכיוון של "פיצויים ענשיים". יש כאן שינוי מהותי במהות החוק. כאשר אתה תובע פיצויים ממישהו, אתה צריך להוכיח את גובה הנזק שנגרם לך, שקל לשקל. באמצעות החוק הזה, הנטל עובר אל המפרסם להוכיח שהוא לא גרם נזק, או שלא ראוי להטיל עליו פיצוי ענשי כזה.

    יש כאן שינוי מהותי במצב החוקי, שנועד להכווין התנהגות מפרסמים ולגרום להם להעדיף שלא לפרסם.

    שנית, כשאתה מפרסם משהו, אתה שוקל את הסיכון: אם יש לך משהו שאתה רוצה לפרסם ואתה מאמין בו – למשל דו"ח כמו של בצלם – שבו אתה מעלה טענות קשות כנגד אנשים מסוימים לפעמים – אתה צריך לשקול עכשיו סיכון גדול בצורה משמעותית. ייתכן שפרטים מסוימים בדו"ח ייגנזו לטובת המשך הפעילות, פרטים שהיינו רוצים שיפורסמו דווקא. השאלה היא לא אם בצלם נתבעו (וסביר להניח שהם נתבעו) אלא האם יש דברים אחרים שהיית רוצה לדעת ולא תדע עליהם כי החוק הרתיע ומנע את הפרסום.

    בדמוקרטיה, נעדיף שיפרסמו ולפצות במידת הצורך – לפי הנזק שנגרם.

    השופטים-מתנחלים הם רק דוגמא שנועדה להמחיש את הבעייתיות, משום שהם מזוהים אידאולוגית, הרבה יותר משופטים אחרים.

    כך או כך, החוק הזה הוא צעד לכיוון אחד, כמו שהסברתי לעיל – צעד שמרחיק את החוק מהקצה של "פרסום עם אחריות" אל עבר הקצה השני של הסקאלה – "השתקה".

    אהבתי

  6. חוק איסור לשון הרע וכל האגדות סביבו הם בדרך כלל "טרור" פסיכולוגי. מעבר להיבט המשפטי יש את ההיבט הפרקטי. המקרים בהם גופים בעלי עוצמה או אנשים בעלי מעמד "יסתבכו" בתביעת לשון הרע (החושפת אותם להפשטה ציבורית) הם מעטים מאוד……

    לבד מזה, הדיון מחכים ואפילו מלומד.

    אהבתי

  7. אורי היקר- הבעיה עם החוק אינה נוגעת לבלוגרים. בלוגרים לא מעניינים את יריב לוין, מאיר שטרית או בנימין נתניהו. אעז להניח שסך כל מנויי הבלוג שלך אינם מגיעים ולו לאחד חלקי עשרים ממספר הקוראים של מקומון ממוצע לא חלילה כי זה לא בלוג ראוי כמו בגלל הקטע שבחוגים הם אמצעי מידע אלטרנטיבי על סף מחתרתי, וטרם מצאו את מקומם הראוי במרחב התקשורתי.
    אז ממה נפשך, תשאל אותי?
    הבעיה בחוק היא שהוא בא להלך אימים על כלי התקשורת ה״רגילים״- הטלוויזיה, הרדיו, אתרי החדשות באינטרנט, העיתון. המחשבה שעברה (כך אני מניח) במוחותיהם של מציעי החוק הייתה כיצד למנוע מה״תשקורת״ לכתוב עליהם דברים שלא ממש בא להם עליהם.
    סעיף התגובה שאתה דן בו במספר משפטים הוא קרדינלי מאין כמותו- מה זה לפרסם ״תגובה מלאה״? לפרסם תגובה מלאה משמעותו שאסור לי, כעורך, להוריד ולו פסיק קטן מתגובתו של פלוני- גם אם שלח לי מיליון מילים כתגובה. החסרתי ולו פסיק? עברתי על החוק ודיני הוא קנס של מיליון וחצי (!) ש״ח. והרי זהו חוק שבלתי אפשרי לעמוד בו- כיצד מהדורת חדשות של 42 דקות נטו תשדר תגובה של 40 עמודים שעו״ד מסוים (ה״כבדים״ בדרך כלל יתנו לעו״ד להגיב בשמם) כתב רק כדי להציף אותה?

    ומעבר לכך, 300,000 ש״ח מהווים סכום עצום. אינני חושב שאנשים מבינים מהו תקציבן של חברות החדשות בישראל- ואיזה אחוז גבוה מהווה הסכום הזה מסך התקציב השנתי של החברות הללו.

    אז כן, צדקת לגמרי- זה ממש לא מאיים על בלוגרים. לא הם היעד לאיום. היעד לאיום הם כלי התקשורת הממוסדים. בהם רוצה השלטון לפגוע.

    ואם שלטון המנסה לפגוע בתקשורת הוא לא איום על הדמוקרטיה- אינני יודע איום כזה מהו.

    אהבתי

    1. חיים היקר –
      אין לי שום עניין להגן על ידיעות אחרונות או על חדשות ערוץ 2 (או על ערוץ 10 הכושל, העיתון של ביבי או העיתון של נוחי. אפילו לא על רשות השידור).
      בעיני כלי התקשורת לא ממלאים את תפקידם כבר המון המון זמן. אז יש אילנה דיין, ורביב דרוקר, גל גבאי או קרן נוייבך. אבל מלבד כמה צדיקים בסדום – אין באמת תקשורת ביקורתית במדינת ישראל. בעניין זה אני שותף לצערי לתחושה שהמדיה לא משקפת מציאות, אלא פנטזיה של מציאות שמבוססת על תפיסת עולם בורגנית-קפיטליסטית ימנית (מבחינה כלכלית). במילים אחרות – אני לא בטוח שהביטוי תשקורת לא מדוייק. לכן אני לא מעוניין להגן על השלוחה האינטרנטית של ידיעות אחרונות (ארגון עשיר ביותר אגב), שפרסמה את הכותרת השקרית על ענת קם ביום שנכנסה לכלא, אני לא מעוניין להגן על ערוץ 2 שטען בכתבה לא מזמן שמחפשי המקלט מאיריאתראה הם מסתננים- שני מקרים של שקרים מוחלטים שחש לי חשד כבד שמי ששידר/כתב אותם ידע שמדובר בשקר אבל עדיין סיקר כך את הדברים, כי התקשורת קודם כל מתחנפת לשלטון ולקונצנזס.
      אז בעיני ערוצי התקשורת האלה שאתה דואג לשלומם הם כבר מזמן חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון. ואני חייב להגיד לך שבמובן הזה, הבעיטות של תנ"צ אוחיון במפגינים הן איום הרבה יותר גדול לדמוקרטיה מאשר הסיקור שלהן.
      אבל היי – אף אחד לא באמת סיקר אותן, ככה שזו לא באמת בעיה.
      אז תתעוררו – ההשתקה כבר כאן. מזמן.

      אהבתי

      1. יקירי- עצם העובדה שיש לנו, בתקשורת, את האפשרות ״להתעורר״ כמו שאתה מגדיר זאת (וכן, הביקורת שלך כלל אינה מופרכת), היא-היא הדבר אותו רוצה הממשלה למנוע בחקיקה הזאת.

        אוחיון מרביץ למפגינים ואני רוצה לשדר את זה? סבבה. אתכבד ואקראי כל תג ותו שנכתב לי מהמשטרה, מהמשרד לבט״פ, מעורך דינו וממשיח בן דוד כדי לא לעבור על החוק- נראה לך שיש לי זמן, משאבים או אפילו כוח לעשות זאת?

        אורי- המוטיבציה של החוק הזה, אליבא דמציעים, היא הרתעה: אבל (וזו כבר פרשנות) לא את האדם הפרטי המורתע ממילא אלא את המדיה. ממש כמו שמנסים להתקיף את בית המשפט העליון, כל מתקיפים את התקשורת שאולי אתה בז לה עמוקות – לעזאזל, אולי אפילו בצדק! – אבל עדיין מדובר השומרת הסף שלך מול השלטון. אל תמהר כל כך לקבל בהכנעה את היוזמה הזאת. אל תיפול לספין של ״רק העלו את הקנס- אז מה?״. חשוב על המוטיבציה שלהם, ותבין למה אתה וכל אדם בעל מחשבה ליברלית חייב להתנגד לחוק הזה ברמ״ח אבריך

        אהבתי

      2. שוב – התקשורת איננה שומרת הסף שלי מול השילטון. התקשורת משרתת את השלטון.
        החוק כלל עוד לא עבר – אז איפה הכתבות על תנ"צ אוחיון? ממה אתם פוחדים היום?
        בוא נקח את אלימות המשטרה כדוגמה: בהפגנה הגדולה מול העיריה שידר כתב ערוץ 10 את גרסת המשטרה השקרית, כאילו נזרקו דברים על בניין העיריה, ככתבה וכלשונה, ולא טרח להרים את העיניים ולראות מה באמת קורה. הוא עשה את זה בעודו עומד על מדרגות העיריה. בפינוי האלים של לוינסקי כל כלי התקשורת דיווחו על זריקת בקבוק תבערה (!) על בניין המשטרה במקום כעובדה. ידיעה שהתפוגגה אחרי שגמרו להכנס שם באנשים ולעצור אותם, ואף כתב לא טרח לפרסם תיקון. אף כלי תקשורת (למעט קרן נוייבך, אלא מה) לא טרח לעקוב אחרי האלימות הלא חוקית שהופעלה כנגד חסרי דיור ברחובות תל אביב. אף כלי תקשורת לא טרח לסקר את הפינוי הלא חוקי של יושבי המעברה מרחוב פינסקר, פינוי שנעשה על ידי עובדי קבלן בחסות שוטרים חמושים, ואף כלי תקשורת לא טרח לבדוק מה זו האלימות האיומה של אותו תנ"צ אוחיון (למעט ראיון אחד עם עודד בן עמי).
        וכל זה לפני שהתיקון לחוק עבר. אז על מה אתה בדיוק מדבר? אתם לא עושים את העבודה גם ככה. אתם מפחדים גם היום ומשרתים את האליטות השלטוניות, ואתם ממש לא שומרי הסף שלי מול השלטון. אתם משרתיו, או, במקרה האחר, משרתי האינטרסים של בעל הון כזה או אחר.
        אז חיים, בכנות, איך אפשר להשתיק את מי שכבר שותק?

        אהבתי

  8. השכלתי מהפוסט והרבה מאד מהתגובות…
    אורי, הטענה שלך "יש לנו דברים אחרים להתעסק בהם" לא תופסת כל עוד אתה כן מפרסם פוסט ומעורר דיון על החוק הזה. לכאן או לכאן.

    בכל מקרה אם אני מבין נכון:
    מה שיכול לפתור את הסבך בצורה אלגנטית הוא להגדיל את הפיצויים עבור חברה תקשורתית (עיתון, טלויזיה, רדיו) כך שהסיכון ייגדל, כי אולי ב 50 אלף שווה לקחת סיכונים.
    אך עבור אנשים פרטיים (כולל בלוגרים) להשאיר את הסכום על 50 אלף, שהוא מספיק גבוה להרתיע כבר עכשיו.
    (אני לא מדבר על מקרה הוכחת נזיקין, זה ממש לא רלוונטי)

    נ.ב
    החובה לתת למושא הזדמנות להגיב היא בעיני מעולה מכל בחינה, אפילו מאד!
    ניקח את בעיטותיו של תנ"ץ אוחיון כדוגמא.
    נניח שעשרים בלוגים כותבים על הבעיטות שלו, ולא חייבים את תגובתו. יופי. כתבו.
    לעומת זאת, נניח שהם חייבים לתת לו אפשרות להגיב – הוא בעצם מקבל עשרים מכתבים מבלוגים שאומרים לו "אנחנו הולכים לפרסם את זה, מה תגובתך?"
    פתאום הוא חייב דין וחשבון – אפילו אם חמישים איש קוראים את כל הבלוגים האלה גם יחד, האפקט הוא עצום, ורק כי הוא יכול להגיב.
    האפקט מורכב מכמה חלקים:
    1. זה יוצר תחושה שמסתכלים על כל דבר שהוא עושה בחוץ.
    2. אם הוא מחליט להגיב – הוא צריך להשקיע מחשבה בבעיטות ובאיך זה נראה כלפי חוץ. הוא יכול לטעון שזה מוצדק וסביר, יכול להגיד שבפעם הבאה הוא ישתמש באלות, ויכול פשוט להתנצל. כל האפשרויות מועילות לעתיד.

    זה בערך כמו ההבדל בין לא לקנות שמפו שעושה ניסויים בבעלי חיים, לעומת לשלוח מכתב לחברה ולהגיד לה "לא קניתי כי אתם עושים ניסויים על בעלי חיים". ההבדל עצום…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s