זרעי חרדל, טירוף ונקמה

"אישה צעירה, קיסה גוטמי שמה, שכלה את בנה היחיד ולא יכלה לשאת את יגונה.
הפנו אותה אנשים אל 'הרופא', הבודהא. כשביקשה ממנו תרופה אמר לה הבודהא, הביאי חופן זרעי חרדל. משעמדה ללכת בשמחה להביא, אמר לה, זרעי החרדל צריכים להיות מבית שלא איבד ילד, בעל, אב או חבר.

קיסה גוטמי הלכה מבית לבית, ואנשים הציעו לה זרע חרדל, אבל כששאלה, סיפרו לה שהמתים בבית זה רבים מן החיים. כאן מתה ילדה. כאן חבר, כאן אב. לא היה בית שלא מת בו אדם יקר. ישבה בצד הדרך והבינה.

קיסה גוטמי הבינה את נוכחות האובדן והאבל בכל. לא כ'ידיעה' של השכל; לשם כך לא היתה זקוקה לביקור בבתי האנשים. היא הבינה את נוכחותו האוניברסלית של השכול בידיעה ישירה של נוכחות במקומות של שכול ואבל"

זה אחד מהסיפורים הבודהיסטים העתיקים מוכרים והחשובים ביותר פה בנוסח של יעקב רז.

הדרך לחיות עם העצב והכאב שהם מנת חלקו של כל אחד מאיתנו בעולם הזה הוא להבין שהעצב והכאב הם מנת חלקו של כל אחד מאיתנו בעולם הזה.

במציאות המטורפת שבה אנחנו מנסים לשכנע את העולם ואת עצמנו שיש רק צד אחד שבוכה על ילדיו המתים, שיש רק צד אחד שלבו נקרע מול המוות, שבו יש רק צד אחד שרואה את הזוועה –

אנחנו מאבדים את היכולת שלנו להבין שהעצב והשכול הם מנת חלקו של כל אחד מאיתנו. אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לחיות עם העצב והשכול.

זה לא עניין של לאום וזה לא עניין של תרבות וזה לא עניין של גזע. זה עניין של אנושיות. אם אתם לא מאמינים לי לכו מיצאו זרעי חרדל מבית שלא איבד ילד, ילדה, איש, אישה הורה או חבר, ומתאבל עליהם.

כדי להאמין שיש רק צד אחד שבוכה על ילדיו המתים אני צריך למחוק איכשהו מהזכרון את הזעקות של דעזאלדין אבו-אלעיש, כששלוש בנותיו נהרגו מאש צה"ל. אני לא יכול לעשות את זה ואני לא רוצה לעשות את זה.

izzwlsin-abuelaish-006

ביום שישי ההוא טיילתי בשדירה עם הבן הבכור שלי, תינוק קטן, עלי במנשא. הטלפון התקשר, ושירה אמרה לי מה קרה: ד"ר אל-עייש הוא חבר קרוב של ההורים שלה. היא סיפרה לי על שלוש בנות מתות ואני הקשבתי לנשימות של הבן החי שלי, שישן עלי במנשא.

אם אני רוצה שהוא יוכל להתמודד עם העצב והשכול שיהיו מנת חלקו, שהם מנת חלקו של כל אחד מאיתנו, אני חייב ללמד אותו שהעצב והשכול הם מנת חלקו של כל אחד מאתנו. לא רק כידיעה שכלית, כנוכחות אוניברסלית, נוכחות שיש לה רק צווי אחד עימה: חמלה.

לראות את כאבו של הזולת, גם כשהוא האוייב המר והאכזרי ביותר.

מסופר על הלל הזקן שכשנשאל מהי התורה על רגל אחת ענה: "דעלך סני, לחברך לא תעביד, ואידך – פירושא; זיל גמור!", כלומר "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך, והשאר – רק פירוש; צא ולמד".

לראות את כאבו של הזולת.

מה קרה לנו שבימינו יהודים צריכים לסוע עד להודו כדי להיזכר בחמלה הזו, 
או לקרוא משוררים פלסטינים מתים:

"נקמה" / טאהא מוחמד עלי

לִפְעָמִים

מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב
אֶת הָאִישׁ
שֶׁרָצַח אֶת אָבִי
וְהָרַס אֶת בֵּיתִי
וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה
לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם
הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.
שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי
וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה
וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ
מָצָאתִי נְקָמָה.

אֲבָל…
אִם יִתְגַּלֶּה לִי
בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב
שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי
אִמָּא
שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ
אוֹ אַבָּא
שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ
עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ
בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר
אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה
מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ —
אוֹ אָז
לֹא אֲהַרְגֵהוּ
אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.

זֹאת וְעוֹד…
לֹא אֲחַסְּלֵהוּ
אִם יִתְבָּרֵר לִי
שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת
שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ
וִילָדִים
שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר
וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
יְדִידִים וּקְרוֹבִים
שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים
חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר
שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים
רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –
שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו
וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.

אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי
כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה
שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא
לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת
לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים
בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים
בְּלִי מַכָּרִים
בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה…
לֹא אוֹסִיף
לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ
לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה
וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.
רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:
אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב
וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁהִתְעַלְּמוּת,
בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא
סוּג שֶׁל נְקָמָה.
(תרגם: אנטון שאמס)

Rendan-oct-201112

 

 

 

מודעות פרסומת