"תתחילו להרגיש!"

היום, ערב יום הזכרון לשואה, יוקרן הסרט "#מחנה_משותף" של אודי חן ושגיא בורנשטיין שקצת סייעתי בעריכתו (21:50, ערוץ 2). הסרט מתאר את המסע לפולין רק דרך תיעודים של המסעות האלה שמופיעים ביוטיוב. זה סרט חכם וחשוב בעיני ומאוד שווה צפיה.

מחנה משותך

לפני כמה ימים קראתי ציוץ של חבר שמתאר מה ילמדו בגן של הילד שלו השנה:  חנה סנש, היטלר, פרטיזנים, בנות הברית. הילד בן חמש. מישהי הגיבה לציוץ בתמונה: טלאי צהוב, אותו יענדו תלמידי בית ספר יסודי השנה ביום הזיכרון לשואה. לא יכולתי שלא לראות את הקשר הישיר בין החומרים שעבדתי איתם, שמתעדים את המסע לפולין, לבין הצורך לחנך ילדים בני חמש על בנות הברית וענידת טלאים צהובים בבית הספר היסודי כמעשה של זיכרון לכאורה – ובעצם, כאנטי זכרון.

מחומרי התיעוד שנחשפתי אליהם בעריכת הסרט ברור, קודם כל, שמערכת החינוך והנערים שנוסעים לפולין עומדים מול שוקת שבורה: הם אינם יכולים אפיל לנסות להבין את שקרה אז ללא כלים מוסרים ורעיוניים מתאימים, וכלים כאלה אין בנמצא. החברה הישראלית לא מצליחה לקיים דיון אמיתי על מה קרה ליהודי אירופה בין 1939 ל 1945, מה קרה לבני האדם שקמו להשמיד אותם, ואיך התרחשה הזוועה הזו.

הנאציזם הוציא מבני האדם רוע עצום ששבר בעצם את כל מה שהאדם סיפר לעצמו על עצמו, סיפר לעצמו על הקיום, סיפר לעצמו על אלוהים. האופן שבו הושמדו בני אדם במהלך מלחמת העולם השניה, והעובדה שהיו אלה בעיקר בני עמנו שהושמדו במוות מתועש, מעלים כל כך הרבה דילמות וקשיים ושאלות – אבל איש לא מתמודד, כך נראה, עם אף אחד מכל אלה.

ומכיוון שרובם המוחלט של הישראלים וויתרו לחלוטין על הניסיון להבין, נשארנו עם ניסיון גרוטסקי ״לחוות״ את השואה במקום. הרי זה בסיס הרעיון של המסע לפולין: ״מי שלא היה שם לא יבין״ מדקלם נער בהתחלת הסרט ולא מבין שזה שקר גדול. מי שלא היה שם אז, אולי לא יבין, מי שנוסע לשם 70 שנה אחרי ומאמין, בתמימות נעורים, למה שמספרים לו, שהמרחב גיאוגרפי והפיסי יצליח להסביר לו את המרחב הנפשי – טועה טעות מרה.

אם תראו את הסרט תבינו שלא שולחים את בני הנוער לפולין כדי להבין. אין שום דרך להבין טוב יותר את הזוועה דווקא שם. כשעומדים על כר הדשא זרוע האבנים שפעם היה מחנה ההשמדה טרבלינקה, או כשעוברים מתחת לשער "העבודה משחררת" באושוויץ זה לא מבהיר דבר. אין בהתקרבות הפיסית הזו דבר שיכול לגשר על התהום הפילוסופית והפסיכולוגית שהשמדת יהודי אירופה פערה.

הנערות והנערים האלה לא נוסעים להבין, הם נוסעים להרגיש, ואם יש משהו שמעסיק אותם במהלך המסע הזה באופן אובססיבי ומכמיר לב זה האם הם כבר מרגישים, ואם לא למה, ומתי זה יקרה, ויש גם מי שאומר להם בדיוק את זה: "אני רוצה שתתחילו להרגיש" אומר אחד המורים בתיעוד שבסרט. תתחילו להרגיש.

איך בכלל אפשר להרגיש את השואה?

המסע לפולין כשלעצמו הוא מניפולציה רבת עוצמה שבאה להעמיד את הרגש לפני ההבנה. נוספות אליו מניפולציות רבות (שאת חלקן אפשר לראות בסרט). "אני רוצה להיות מוישל'ה! אני רוצה להיות יענקל'ה!" אומר אחד המורים, רועד, בעיניים עצומות, בתוך קרון רכבת, והוא ממשיך בקול שבור: "אמא, למה לוקחים אותי? למה אותי? למה לא את אחי הגדול!" כאילו זה קורה עכשיו. להרגיש. חייבים להתחיל להרגיש: "בואו כנסו לתאי הגזים!״ אומרים למשתתפים במסע, ״בואו נצטופף בקרון״, ״בואו נתחלק על הפלטפורמה – בנים לפה, בנות לשם, כמו אז״.

כמו אז.

זה מגיע לקיצוניות כשמה חבר'ה מורידים את הבגדים הארוכים ומתיישבים על האדמה באחד ממחנות הריכוז כדי להרגיש את הקור שהאסירים הרגישו. הרי חייבים להתחיל להרגיש. הם שמים שעון, וכמובן מצלמה שתתעד, עד שמישהי עוברת וצועקת עליהם ש"ככה לא עושים" ואני לא יכולתי שלא לחשוב: למה לא? הרי בדיוק ככה עושים.

אני השתתפתי באחד המסעות הראשונים של בני נוער לפולין, ב1989, בדיוק כשזה התחיל לצבור תאוצה. גם אז שאלנו אותן שאלות: "למה אני לא בוכה?" או "מתי אני ארגיש?". ואני חייב לומר לזכותה של המורה המלווה שלנו בטיול, רינה רובין מקיבוץ מחניים, שהיא כל הזמן אמרה: ככה זה בסדר. לא צריך יותר מזה. מה שאתם מרגישים זה מה שאתם מרגישים.

איש לא אמר לנו להתחיל להרגיש.

כשהדרישה היא לא להבין, אלא להזדהות, לא לחשוב, אלא להרגיש, הדרך קצרה למחולות בבגדים שחורים מתחת לערימות האפר של מאיידנק (שמסתיימים כמעט תמיד בנפילת הרקדניות אל הארץ, כמתות), לטקסי זכרון רבי משתתפים שממחיזים רציחות והרג, ולענידת טלאי צהוב בבית ספר יסודי.

להרגיש. לא  לחשוב.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ומה נותר? להתעטף היטב בדגל, כמובן. לשיר בסוף את ההמנון בקול רועד. בפולין של ימינו התנועה הציונית, על העומק והרוחב שלה, עוברת רדוקציה לבינארי: בגלל היטלר צריך להתגייס. יותר מזה אין באמת צוךך לדעת.

כשלא מנסים להבין, רק מנסים להרגיש, קל יותר לשקר לעצמנו שבגלל מדינת ישראל, כמו שכתבה הגננת בגן של הילד של החבר שלי, השואה הרי ״לא תחזור לעולם״. זה מה שחשוב.

בורות ועיוורון. זה מה שמנחיל לילדים האלה המסע לפולין ומבורות ועיוורון לא יצמח שום דבר. אולי רק אסון.

 

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “"תתחילו להרגיש!"

  1. אני לא יכולה להתאפק ורוצה להציג צד אחר של המסע. לפני חודש הצטרפתי כהורה מלווה למסע פולין עם הבן שלי. אף אחד לא ניהל להם את הרגשות. נהפוכו, אפילו אמרו להם שאם הם לא מרגישים כלום זה גם בסדר. לדעתי מרגישים יותר הלם, הגודל הפיסי של המחנות, או המראות פשוט בלתי נתפסים. ויכול להיות שלא יתפסו לעולם. אני בת לניצולת שואה, לא חייתי בצל השואה. רציתי ליסוע כדי לסגור מעגל. לא בכיתי אבל זה היה משמעותי לעבור במקומות שידעתי שאמא שלי היתה. במסע שהייתי היו 350 תלמידים. היה עוצמתי, והדרכה מעולה. הכל כנראה תלוי מי מלווה אותם ואיזה הכנה עושים להם. לא הייתי לקוחת את הקיצון. יש הרבה אפורים בדרך. המסע מאוד משמעותי, חוויה לחיים. אל תפסלו רק על סמך הכתבה. תודה.

    אהבתי

  2. השואה היא תוצאה קיצונית ומחרידה לתהליך היסטורי ארוך ומתמשך של בורות ומניפולציות של שילטון על עם כאשר השלטון נכשל. שואה דומה התקימה בכל הדורות בהסטוריה אצל עמים רבים ועדין ממשיכה היום בארצות שונות. אנחנו כמובן מתיחסים לשואה שלנו כי היא נוגעת לנו. אבל אני רואה תהליך מסוכן בארץ שלא מגנה ומנסה בכח להפסיק נטיות להפליה וגזענות מצד אזרחינו ברגעים אלה. זו נטיה מסוכנת שעלולה להתדרדר, שהתדרדרה באומות העולם לאנטישמיות אפליה וגם שואה. להבין? להרגיש? לא. לחנך ,ללמד ,לקבל את השונה וללמוד לחיות בצידו גם אם הוא שונה. ואת זה חייבים להתחיל מהעריסה.

    אהבתי

  3. אני השתתפתי במחסע לפולי לפני 20 שנה (בשנת 96). מזל שאז עוד לא עשינו סרטונים… אני זוכרת את זה כחויה מאוד מאוד משמעותית. להרגיש, לחשוב, לא יודעת, למה זה עד כדי כך משנה? אומרים תמיד: לזכרו ולא לשכוח. זה זכרון חזק מאוד, תאמין לי. אני זוכרת הכנה ארוכה שעברנו, נסענו עם עדה – ניצולת שואה שהייתה איתנו בכל המסע. אז למה לדבר בגנות המסע? (ונשים בצד את הדיון לגבי העלות הגבוהה שעולה לאחרונה, כי זה ענין אחר לגמרי)
    כשמרגישים, גם חושבים. כשנמצאים שם גם חושבים על כל מי שהיה שם, על כל מה שהוביל לזה, על המשפחה שלך שהייתה שם (סבים וסבתות) על האנשים מסביב שראו את זה קורה, ועל התגובות שלהם (הגרמנים, הפולנים ועוד)
    לא ראיתי את הסרט, וחבל (אפשר לראות אותו במדיום אחר?). אבל עדיין, אני חושבת שהמסע לפולין הוא חוויה מאוד מאוד משמעותית – אם לרגש ואם למחשבה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s