אני רואה את החדשות ושומע את הקולות ויודע שהשאלה שבכותרת חייבת תשובה. מייד. אני אבוא להפגנה הבאה ולזו שאחריה, אני אמהר אחרי יום עבודה למאהל הזה או האחר, אבל הגיע הזמן לשמוע: לאן עכשיו?
אני די בטוח שנתניהו ספג מכה קשה. לא ברור אם אנושה – אבל לא בשביל להכתיר את ציפי לבני יצאו הצעירים למאבק.
אני די בטוח שמחאת הרופאים קבלה רוח גבית נפלאה, קריטית, שהפכה את המאבק שלהם למילטנטי כראוי לו, אבל לא בשביל זה הוקמו אוהלים בשדרות רוטשילד.
אני די בטוח שהבמה שנפתחה מעט לעובדות הסוציאליות, למורות, לאנשי השכונות, הסולידריות המופלאה שמושכת אותנו ערב ערב לשדרה היא חוויה אנושית מופלאה וחשובה, והשפעותיה לטווח ארוך יהיו משמעותיות, אבל לא בשביל להתחבק הגענו לרחבת המוזיאון.
אז לאן הולכת מחאת הדיור? התשובות חייבות להיות מנוסחות ומוצגות. גם במחיר הסכנה לאי הסכמה, לפרישת חלק מהתומכים, אפילו אני. אבל ברירה אחרת אין: אם מנהיגי המאבק ימשיך רק להגיד 'לא' בזמן הקצר שנותר להם, הטענות על הפינוק שלהם תהיינה נכונות – כי הגיע הזמן ללכלך את הידיים בקטנות היום–יום.
אז הנה כמה מהטקסטים הטובים יותר שאני קראתי היום. לקרוא, להסכים, להתנגד, להתווכח – ולהחליט.
טליה ברנשטיין דורשת מטרות.
עופר שלח על ההפרד ומשול איתו מנצלים אותנו.
תני גולדשטיין מביא פתרונות מעוררי קנאה מהעולם הגדול.
זה הבלוג של הקואליציה לדיור בר-השגה, מי שעוסקים בבעיה כבר שנים, ויודעים יותר מכולנו (כולל ההוא מהלינק הבא).
וזה מה שביבי מציע לנו.
עידן לנדו, חכם כתמיד, ששמש השראה לטקסט הזה, מציב 3 מטרות חדות, ומזמן אותכם להתווכח איתן.
ושלום בוגוסלבסקי שחושב ההפך מכל זה.
המלצות על טקסטים נוספים תתקבלנה בניפנוף ידיים משונה שמחליף לאחרונה מחיאות כפיים.
בזכות המבוכה ובגנות הטיח 
שלום בוגוסלבסקי (אני) לא חושב ההיפך מכל זה (מה שלנדו כתב). אני חושב שמדובר בשלבים שונים של המחאה. אולי אכתוב על זה מאוחר יותר.
אהבתיאהבתי
ולכן אתה חושב ההפך. לא מהרעיונות של לנדו – אלא מהדרישה שזה יהיה עכשיו. או שלא הבנתי?
אהבתיאהבתי